Sixth Session

Loading...

From the course by Hebrew University of Jerusalem

Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית

40 оценки

Hebrew University of Jerusalem

Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית

40 оценки

הקורס מציע מיפוי של השירה העברית החדשה למן תנועת ההשכלה דרך תקופת "התחייה" והמודרניזם שבא בעקבותיה, ועד לימינו. הקורס מציג באופן חי ונושם את המפנים הפואטיים ואת ההתפתחויות הסגנוניות והתמטיות בתחום השירה העברית, מראשיתה, באמצעות קריאות קרובות של טקסטים מן התקופות השונות, ומעמיד מאגר גדול ושופע של ידע תיאורטי, ספרותי והיסטורי, לצד פרשנויות עמוקות, מאתגרות ומפתיעות.

From the lesson

Week 7 - On The Verge of Expressionism

ראשית המודרניזם העברי - דוד פוגל, דוד שמעונוביץ ויוסף צבי רימון

First Session18:11

Second Session12:20

Third Session16:46

Fourth Session8:30

Fifth Session6:42

Sixth Session4:36

Seventh Session7:05

Eighth Session 8:28

Meet the Instructors

Ariel Hirschfeld
Professor
Hebrew Literature

בשיר השמיני שלפני השער ערפל מטפל פוגל ממש

בשאלה האם הילדות נמשכת כך אל תוך החיים?

והנגיעה שלו בילדות מופיעה כמעט בכל אחד מן השירים

הראשונים כאיזו גיחה של זיכרון טוב,

של זיכרון מלא חיוניות כך הוא השיר השמיני.

"בבית" "עוד יעמדו הגנים לבדם כמלפנים.

"בשרב צהריים יכבד משאם וייעפו,

"ויורידו ראשיהם.

התרנגולות "כבר נשחטו,

או נטרפו, אפרוחיהן פרחו.

"אמי הזקופה כבר הלבינה, או אף מתה.

"אך כל ערב עוד יקרב "וישח לארץ,

חשאי וחביב "כמלפנים.

הילדים עייפים מן היום "וינומו באשר הם שם.

ואנוכי "אינני."

שמתם לב איך שבסוף התמונה הזאת שמצד אחד

יש בה הרבה דברים שהזקינו נטרפו,

נשחטו, נעלמו, יש הרבה דברים שעומדים על מקומם.

הוא אומר "בבית עוד יעמדו העצים "כמלפנים.

אבל "אני בתמונה הזאת" אומר הדובר, "אינני".

אני לא שם.

אני אולי גם, באף מקום.

"בבית עוד יעמדו הגנים לבדם כמלפנים."

רק בסוף השיר אנחנו מבינים למה הוא מתכוון כשהוא אומר לבדם.

הם עומדים שם בלעדיי.

העקרון הזה שבו האני הוא נקודת השאיבה של העולם.

שהאני הוא מקור ההתגלות וגם הסיבה שלה.

העובדה שהאני הוא דבר גדול ראוי

מאוד לשיר אדיר ולתשומת לב אדירה של הקורא.

היא עולם אחר לגמרי מעולם של פוגל.

פוגל רואה תמונתי את ילדותו והוא רואה שהעולם הזה קיים בלעדיו.

שהוא היה עד רגעי.

שהוא היה ילד והוא איננו עוד ילד.

ראו את הבית השלישי שבו "אמי הזקופה כבר הלבינה" "או אף מתה." מה,

בן אדם לא יודע אם אמו חיה או מתה?

בעולמו של השיר לא הביוגרפיה

ולא התהליך האותנטי או הקונקרטי של החיים הוא הקובע,

אלא מצבו של האדם הנזכר או ההוזה

על ילדותו הוא רואה את התמונה בתוך תודעתו והתודעה היא מקומו של השיר.

ובמקום הזה הוא רואה את האם הולכת ומזקינה ומגיעה אל סף המוות,

עוברת אותו, לא עוברת אותו ראו איזה מקום הוא נכנס אליו.

מקום שבו לא שזה לא משנה אם האם מתה.

אלא שהוא נמצא בתהליך אחר.

הוא איננו נמצא בעולם הארצי, הקונקרטי,

ההיסטורי שבו התהליכים הם חד-כיווניים ובלתי הפוכים.

אבל הוא מגיע בסוף השיר אל מקום שבו רואה את העולם הזה

בלעדיו ושבו העולם הזה איננו ממשיך את ההווה.

האדם בהווה נזכר,

נסוג בתוך תודעתו, יש זיכרון עז מאוד.

שלם, אבל הזיכרון הזה מכיל גם את היעדרו.

להגיד בסוף השיר "ואני אינני" זה דבר דו-משמעי.

אני לא רק איננו בתמונה אני אולי מבחינת איננו בכלל.

Ознакомьтесь с нашим каталогом

Присоединяйтесь бесплатно и получайте персонализированные рекомендации, обновления и предложения.

Coursera делает лучшее в мире образование доступным каждому, предлагая онлайн-курсы от ведущих университетов и организаций.

© Coursera Inc., 2018 Все права защищены.

Загрузить из App Store

Загрузить в Google Play