הקורס מציע מיפוי של השירה העברית החדשה למן תנועת ההשכלה דרך תקופת "התחייה" והמודרניזם שבא בעקבותיה, ועד לימינו. הקורס מציג באופן חי ונושם את המפנים הפואטיים ואת ההתפתחויות הסגנוניות והתמטיות בתחום השירה העברית, מראשיתה, באמצעות קריאות קרובות של טקסטים מן התקופות השונות, ומעמיד מאגר גדול ושופע של ידע תיאורטי, ספרותי והיסטורי, לצד פרשנויות עמוקות, מאתגרות ומפתיעות.
Fifth Session
Loading...
Из курса от партнера Hebrew University of Jerusalem
Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית
56 оценки
Из урока
Week 4 - Bialik 2 - Light, Shade and Wrath
חיים נחמן ביאליק - חלק ב'
Познакомьтесь с преподавателями
Ariel HirschfeldProfessor
Hebrew Literature
אני רוצה לסיים את אפיזודת ביאליק בשיעור
שלנו בשני שירים שהפכו אותו באחת
לדובר הכריזמטי ביותר של הדור.
אלה שירים שהתייחסו לפוגרום בקישינב שהתרחש
בסוף חג הפסח באפריל 1903.
הבשורה על הפוגרום הזה הגיעה לאודסה שבה התגורר ביאליק מהר מאוד,
וכמה אנשי רוח באודסה בראשות אחד העם
התאספה כדי לדון בתגובה הראויה,
בתגובה הציבורית הראויה לפוגרום
הזה שהיה הראשון שבו לא רק
נהרגו מספר לא מבוטל של יהודים, כ-49,
אלא שהשלטונות התערבו
בדרכים שונות בעידוד הפוגרום הזה.
כלומר, הוא לא היה רק איזו התקוממות ספונטנית של
איכרים והוא לא היה קשור רק באיזו התרחשות
בין איכרים לבין קהילה יהודית שעניינה בדרך כלל הוביל
לשמיטת חובות ואיזה שלום שהושג בדרך כזאת
לעוד תקופה, אלא היה בה איזה צד פוליטי חדש.
הוועדה הזאת קראה לעצמה ועדה היסטורית,
וגם ביאליק וגם ההיסטוריון דובנוב,
שמעון דובנוב, היו חברים בוועדה הזאת,
והוועדה הזאת ניסחה גם כרוז שקרא לסוג
מסוים של תגובה שתבטיח
שעמידתם של היהודים מול הפרעות האלה לא תהיה
עוד פאסיבית ושהפרעות האלה לא יהיו מותרות יותר.
הם רצו בעיקר לחולל רעש תקשורתי גדול,
והם שלחו ביאליק כמעין עיתונאי,
מלווה בצלם ובעוזר,
לעיר קישינב, והוא יצא אליה ושהה בה כשלושה חודשים
ותיעד ואסף עדויות של הניצולים
ועדויות על ההתרחשות שהייתה באותו פוגרום מפורסם,
והתוצאה של הביקור הזה הייתה כתיבתה של פואמה
גדולה בשם ׳בעיר ההרגה׳ שפירסומה
בסתיו של אותה שנה, היה ללא תקדים.
זאת פואמה שהכתה את קוראיה בתמהון ובתדהמה,
בהתרגשות רבה, חלק מהאנשים הגיבו בהתנגדות רבה,
אבל בעיקר היא נחרטה בתודעת הדור
כיצירה בעלת משמעות אדירה,
והיא נותרה גם בתודעה הציונית ובתרבות הישראלית
כאיזו אבן דרך חשובה של תיעוד של טראומה גדולה
כזאת בתוך קהילה יהודית וכפתיחה של דיון
בתגובה פוליטית או רגשית לדבר הזה,
אבל ביאליק הגיב עוד לפני כן, קרוב מאוד להיוודעות הבשורה הזאת,
הנוראה על הפוגרום במוצאי החג בשיר קצר,
מפורסם לא פחות, הוא השיר ׳על השחיטה׳,
ושני השירים האלה, הקצר והארוך מאוד,
הם ישמשו כאן כדי להדגים משהו מן
הרצון הפוליטי של ביאליק ומן המודל
הפוליטי הפואטי שהוא מעמיד מול השירה,
מול קהלו, מול התרבות העברית החדשה,
על תפקידה של שירה בתוך היסטוריה,
בתוך היסטוריה של העם והעם בתוך הצומת,
בתוך פרשת הדרכים הסבוכה הזאת של צמיחת הציונות,
התפרקות היישוב במזרח אירופה או תחילת ההתפרקות שלו,
כניסתו של העולם היהודי המסורתי אל העידן
המודרני שמערערת בו גם חלקים שאינם קשורים בציונות.
נפתח ב׳על השחיטה׳.
הכותרת ׳על השחיטה׳ היא שמה של התפילה
שאומר השוחט לפני שהוא שוחט את הבהמה.
׳על השחיטה׳.
״שמיים, בקשו רחמים עלי.
אם יש בכם אל ״ולאל בכם נתיב,
ואני לא מצאתיו ״התפללו אתם עלי.
אני, ליבי מת ״ואין עוד תפילה בשפתיי,
וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד, ״עד מתי, עד אנה, עד מתי?
״התליין!
הא צוואר, קום שחט!
״ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום,
״וכל הארץ לי גרדום,
״ואנחנו, אנחנו המעט!
דמי מותר, הך קודקוד, ״ויזנק דם רצח,
דם יונק ושב על כותנתך, ״ולא ימח לנצח, לנצח.
״ואם יש צדק, יופע מיד!
״אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע,
״ימוגר נא כסאו לעד!
״וברשע עולמים שמיים ימקו.
״אף אתם לכו, זדים,
בחמסכם זה ״ובדמכם חיו והינקו.
וארור האומר נקום!
״נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן
״עוד לא ברא השטן, ויקוב הדם את התהום!
״יקוב הדם עד תהומות מחשכים,
״ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים״.
השיר הזה,
עוצמתו הלא תאומן ממש,
עשוי, כרגיל אצל ביאליק,
גיוס טוטאלי של הדיבור בזיקה לאל ובזיקה להווה,
לעכשיו, והצירוף העז הזה בין שאלת אמונה
ומסורת של אמונה לאירוע היסטורי אישי,
הוא כאן חזק מכל חזק.
ביאליק מתייחס קודם כל למסורת ארוכה של קינות,
מהקינות על פרעות תתנ״ו ועל פרעות ת״ח ות״ט,
כלומר הפרעות של מסע הצלב הראשון, והפרעות של חמלניצקי במאה ה-17,
והתפילות שהיו קשורות בהן ובמיוחד התפילה
׳אב הרחמים׳ שבה ישנה התביעה
הזאת לבואו של הצדק ולתביעה מן האל
שהצדק הזה יהיה בחיינו, לעינינו.
הרעיון הזה שביאליק משלב כאן בשיר, ״ואם יש צדק, יופע מיד!
״אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע,
ימוגר נא כסאו לעד״, תמציתו איננה חדשה והיא נטולה
מתוך התפילה ׳אב הרחמים׳, ממש כצורתה כמעט,
והדבר הזה הוא מהותי משום שהשיר הזה
רוצה מצד אחד לקשור את האירוע הזה
לתולדות הפוגרומים או הפרעות האירופיות,
ומצד שני, גם לחולל בתהליך הזה סוג
מסוים של תפנית ואולי איזו הרגשה שמשהו,
בתהליך הזה של הפנייה אל האל, לא יכול עוד להיות כלי נכון.
השיר הזה עצמו לא רק מחזיק את הסדק, הוא בהרבה מובנים בונה אותו,
הוא פונה אל השמיים אך הפנייה אל השמיים מכילה בתוכה שאלה גדולה,
אם השמיים האלה הם בכלל דבר שיכול להקשיב למשהו.
״אם יש בכם אל ולאל בכם ״נתיב״,
אם יש נוכחות אלוהית חיונית בתוך הדבר הזה ואם יש בכלל דרך אליה.
מול הדבר הזה צומחת התפיסה הזאת של האני המותר,
האני שמונח בתוך העולם כהפקר,
ואני ״דמי מותר, ״הך קודקוד, ויזנק דם רצח״.
כאן ביאליק שם עצמו, כמו טשרניחובסקי ב׳לנוכח פסל אפולו׳,
'אני היהודי, אני משל העם,
'אני הדובר בשם העם, אני האדם מול האל'.
המקום הזה, הנקודה הסמלית של הדובר מקבלת
את מלוא ההד ובכל זאת אנחנו שומעים גם
קול של יחיד שעומד מול האל בתפילה, 'אני לא מצאתיו,
'אני ליבי מת, אין עוד תפילה בשפתיי',
אנחנו שומעים שני צדדים של אני, אני כאדם ואני כעם.
השיר הזה שמר על
כוחו בוודאי עד זמן רב אחרי הדור ההוא,
אבל הוא בעיניי ביאליק היה ביטוי בלתי מספיק
כתגובה לפוגרום הזה וכשהוא עבר
בתוך העיר ולמד את התרחשות הפוגרום,
את המהלך המאוד נכאב של ההתמודדות
של עם הקהילה עם המכה הזאת, הוא החליט לכתוב פואמה.
למה הוא בחר לוותר על הרפורטז'ה,
שהחומר לקראת ההכנה שלה היה שמור איתו עד מותו,
הוא לקח אותו איתו גם בבואו לארץ ישראל ושמר עליו
בארכיונו והוא שמור עד היום והוא יצא לאור אחרי דור.
אבל החומר הזה שהיה כמעט מוכן לא שימש
אותו בסופו של עניין לכתיבת מאמר, אלא לכתיבת פואמה.
והוא העדיף בפירוש לכתוב אותה,
הוא העדיף לוותר על התפקיד העיתונאי ובחר בתפקיד אחר.
בתפקיד של משורר, נביא, שהאל עצמו פונה אליו.
יש איזה מין יחס בין השיר הזה ו'על השחיטה'.
אחרי הפנייה, 'שמים בקשו רחמים עליי',
השיר 'בעיר ההרגה' שהוא כותב אותו כמה חודשים לאחר מכן,
בקיץ, ביולי-אוגוסט של אותה שנה.
הוא נפתח במילים, "קום לך לך אל עיר ההרגה" "ובאת אל החצרות,
ובידך תראה ובעיניך תמשש על הגדרות" "ועל העצים ועל
האבנים ועל גבי טיח הכתלים את הדם הקרוש ואת המוח הנקשה של
החללים." כאן דובר האל, לא המשורר.
הזולת, האתה הוא המשורר.
והמשורר הוא האדם, הוא הדוגמא להולך בעיר הנגופה הזאת.
מאוד מעניין, איזה מין אל מדבר כאן, האל הזה איננו פשוט,
האל הזה גם מדבר על עצמו לפעמים בגוף שלישי,
האל הזה בעיקר מראה את תבוסתו כאל.
ובכל זאת הוא האל, הוא אל שמבין מה קרה כאן,
מבין מה קרה כאן באותה דרך שביאליק בונה ב'על השחיטה',
אלא שהוא הולך כאן רחוק מאוד עם הדבר הזה.
השיר הזה מקביל במובן מסויים במהלכו לפוריקט של דנטה,
ב'קומדיה האלוהית' כלומר בחלק המכונה 'תופת', באיזה מובן?
דנטה כזכור בונה את המסע בשאול כמסע של זוג אנשים,
ורגיליוס המשורר הרומי המפורסם שכתב את האפוס אינאיס,
שבו הוא מוביל את גיבורו לביקור בשאול והסיבילה הנביאה,
הכוח האלוהי, מדריכה אותו בדרכו אל השאול ומלמדת אותו איך נכנסים אל השאול.
היוצא הוא שבמסורת השירה לפחות הקלאסית והאיטלקית,
ורגיליוס הוא מבחינת נביא בעצמו היודע את השאול, הוא המדריך בתוכו.
והמשורר דנטה הוא הגיבור של 'הקומדיה האלוהית',
הוא מובל על ידי ורגיליוס אל תוך השאול, ורגיליוס הוא היודע
והמדריך והמסע שלהם בשאול הוא בין מדורי השאול.
ממדור למדור והנה בשיר הזה,
האל הוא בבחינת ורגיליוס שמוביל את המשורר ומוביל אותו בתוך העיר,
"קום לך לך, תיגע, תיכנס ובאת משם אל החורבות" "ולא
תעמוד על ההרס ועברת משם הדרך" "ואל עליות
הגגות תטפס" "וניצבת שם בעלטה", ואני פוסח עוד בית,
"וירדת משם ובאת אל תוך המרתפים האפלים," "ואתה",
עוד בית, "לך והבאתיך אל כל המחבואים" ןאחר כך,
"וירדת במורד העיר ומצאת גינת הירק" וכן הלאה.
האל הוא מעין מדריך בשאול החדש,
שאול המדורני, שאול מודרני ויהודי והוא אותה עיר הרגה.
הדמות המעניינת כל כך הזאת של האל, המטרידה,
זהו אל חכם ומסכן, חכם, מבין,
רואה הכל, אבל גם חסר אונים,
הוא עד לגורל היהודי כגורל שקשור בו, שהוא מייצג אותו.
למשל, את החוויה המוכרת לכל אדם שהולך למקון של אסון,
שבו הוא רואה את מקום האסון ורואה גם את העולם נוהג כמנהגו ואת השמש
זורחת ואת הפרחים צומחים וכן הלאה, הוא מנסח כאן באחד
המשפטים החזקים ביותר אולי שיצאו מתחת עטו
של ביאליק הוא אומר ככה,
"ועל אפך ועל חמתך תביא קטורתן הזרה", של הצמחייה,
"את עדנת האביב בלבבך" "ולא תהי לך לזרא;
וברבבות חצי זהב יפלח השמש כבדך" "ושבע קרניים
מכל רסיס זכוכית תשמחנה לאידך," "כי קרא אדוני
לאביב ולטבח גם יחד," "השמש זרחה,
השיטה פרחה והשוחט שחט." המשפט הבלתי
נשכח הזה, אומר האל, "כי קרא אדוני",
הוא רואה איך העולם כנתינתו הוא עולם אלוהי,
על כל הזוועה שמתרחשת בו ועכשיו הדבר הזה הולך ומחמיר רק לאורך השיר.
האל הוא הצופה חסר האונים בדבר הזה.
עכשיו הטענה של ביאליק בדבר תפקיד האל,
מה עושה אדם עם האל, איננה מובנת מתוך השיר,
אלא רק מתוך מה שהשיר הזה עתיד אולי,
לחולל בלב מי שקורא אותו.
אבל בואו נמשיך עוד ונראה מה ביאליק מחולל כאן
בתוך התנועה מפרק לפרק בתוך השיר הזה,
התנועה היא לא רק תיעוד,
זה הדבר החשוב שיש בפואמה הזאת בניגוד
לאפשרות לתעד את הטראומה הגדולה של הפוגרום.
היא עיסוק כה מתמיד בתגובה אפשרית,
אנושית, נפשית, לטראומה מסוג כזה.
כשהוא אומר לאדם מה יקרה לו ומה קורה לו,
הוא מציע כאן דרך מאוד אוניברסלית דווקא
ומאוד לא יחודית להתמודדות עם אסון,
למשל התגובה הראשונה היא של אי הבנה ואי
יכולת להכיל, אי יכולת להגיב,
אי יכולת גם לייחס ערך נכון לכל דבר,
משום שהשפע והחומרה והעומק והסכנה של ההיחשפות לדברים האלה הם בלתי נסבלים.
"ולא תעמוד על ההרס ועברת משם הדרך",
מצד אחד יש כאן אותו פסוק "ולא תעמוד על דם רעך",
אבל יש אותה משמעות גם חז"לית של המושג 'לא תעמוד על', אתה לא תבין מה שאתה רואה.
ואותו קטע שבו אתה להפתעתך,
כן מריח ריחות טובים של עצי שיטים בשעה שאתה גם רואה דם שפוך.
כשהוא מוביל את האדם אל עליות הגגות,
הוא בונה שורה של חזיונות שנמצאים לכאורה בזיכרון המקום,
הדברים נמצאים בתוך "צללי הזוויות",
ואל מצביע ואומר אתה רואה עיניים,
"עיניים דומם אליך צופיות." "רוחות ה'קדושים' הן",
קדושים כלומר אנשים שמתו על קידוש השם.
"נושמות עוטיות ושוממות, אל זווית אחת תחת
כיפת הגג הצטמצמו ודוממות." וגם כאן,
האל רואה איך הנשמות האלה אינן באות
חשבון עם עצמן או עם האדם, אלא הן עומדות מולו.
"דומם תובעות עלבונן ועיניהן שואלות"
"למה?" והאל מוסיף כאן ואומר,
"ומי עוד כאלוהים בארץ אשר ישא זאת הדממה?" מי
זה האל שיכול לשאת את הדבר הזה?
אני האל הנושא את הדבר הזה.
כלומר, ביאליק יוצר כאן איזו האנשה של האל.
שהופכת אותו מצד אחד אולי באמת לבלתי אלוהי בכל מובן מסורתי של המילה הזאת.
על כל פנים, מסורתי במובן שהמסורת של המאה ה-19 וראשית ה-20,
הבינה את האופן שבו אפשר לדבר על האל מפעילה אותו אחרת לגמרי.
היא מפעילה אותו כמבין אבל גם כאיזו מן נוכחות שרואה גם
את החולשה האלוהית בתוך הדבר הזה כחלק ממצב היסטורי.
אותו מצב היסטורי, שוב, שצריך לראות שהוא סדר יומה של השירה הציונית.
בדיוק כמו שב-1899,
4 שנים קודם לכן כותב טשרניחובסקי את 'לנוכח פסל אפולו',
ורואה את אלוהים כאיזה מישהו שהרבנים אסרו אותו בתוך רצועות התפילין,
והוא איננו יכול לעשות כלום בנוסח הדברים של האל החזק, האל העתיק.
כלומר, יש כאן איזו האנשה שרואה גם באל איזו ישות זקנה.
ישות שירדה מכוחה.
ובהמשכו של השיר ביאליק נותן לו מונולוג ובו בפירוש הוא אומר "ראו",
הוא אומר לאנשים "ראו, סלחו לי עלובי עולם,
אלוהיכם אני כמותכם "עני הוא
בחייכם וקל וחומר במותכם "כי תבואו מחר
על-שכרכם ודפקתם על דלתי "אפתחה לכם,
בואו וראו: ירדתי מנכסי "וצר לי עליכם,
בני, ולבי לבי עליכם, "חלליכם- חללי חינם,
וגם-אני וגם-אתם "לא ידענו למה מתם ועל-מי ועל-מה מתם,
ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם." המשפטים
המחרידים האלה שביאליק נותן כאן לומר
לאל מותירים את האדם כאן מולו חשוף,
ומשולל עזרה אלוהית.
באיזשהו אופן הוא מנער, באופן טראומטי חדש את התודעה החושבת על גורל האדם,
וגורל האדם היהודי בעולם ומשמעות הגורל הזה באמצעות השיר.
כמובן שספקות כאלה בדבר האמונה עולות בתודעת המאמין,
או רבים מן המאמינים כשטראומה כזאת נוחתת
עליהם בעטיה של האמונה היהודית עצמה.
זה מה שהשיר הזה מטפל בו.
כלומר, היהודים האלה ניגפו ונשדדו ונאנסו או נהרגו רק על שום היותם יהודים.
כלומר, זה בדיוק הדבר שאנשי הוועדה ההיסטורית הזאת רצו לטפל בו,
לקשר הזה בין המיעוט היהודי וזהותו היהודית והפוגרומים.
דבר אחר, שצריך לומר בסוגריים הוא רלוונטי לכל
דיון ממרחק הזמן של השיר הזה מאיתנו, שזה למעלה מ-100 שנה,
הוא שאנחנו רואים את השיר הזה בפרספקטיבה של המאה ה-20 כולה ומה שאירע בה,
ובמיוחד מלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה בתוכה.
שכאן הוא נראה כמו בחיתוליו.
כמו ראשית התהליך הזה.
והשיר הזה בוודאי מכיל משהו שהוא בבחינת עובר
של תהליכים פוליטיים ותאולוגיים שאירעו בתרבות העברית.
אני רוצה לחזור אל התנועה הזאת בין המקומות
שבהם האל לא רק מבין גם את אוזלת ידו מול
האירוע ההיסטורי אלא הוא מצביע על
אפשרות להבין את זה הבנה אנושית חדשה.
מהבחינה הזאת, האל הוא לא רק מסכן, וגם אל חכם מאוד.
זה מעניין מאוד הדמות הזאת.
הדמות הזאת היא מטרידה ובהרבה מובנים גם מקסימה.
האל הזה למשל יודע לצטט את מה אומרים
העכבישים שנשענים על הקירות, אם הם היו מדברים.
הם היו מספרים מעשים.
והוא מצטט אותם כביכול באיזה מן טון שמחקה דיבור של עדים לא עדים, עדים לא אנושיים.
"מעשה בבטן רוטשה שמלאוה נוצות, מעשה בנחיריים ומסמרות,
בגולגלות ופטישים "מעשה בבני אדם שחוטים שנתלו במרישים
ומעשה בתינוק שנמצא בצד אימו המדוקרה "כשהוא ישן ובפיו
פטמת שדה הקרה; ומעשה בילד שנקרע "ויצאה נשמתו ב"אמי!"
והנה גם עיניו פה "שואלות חשבון מעמי." אומר האל.
זה קטע הוא כמעט מטורף, זה מן קולאז'.
ומצד שני, הקולאז' נשמע כמו מקהלה דוחה בצליל שלה.
מעשה בזה, מעשה בזה, כמו מקהלת ילדים שמדקלמת איזה מין מגילה בלתי מעניינת.
אלא שמצד שני כל דבר הוא זוועה אחרת.
כלומר, הדבר שנקרא 'מעשה ב' פתאום הוא מעשה זוועה.
הקולאז' המרוסק הזה, הקולאז' הלא הגיוני הזה,
ומצד שני הכל כך אופייני לגם לתוהו ובוהו שמשאירה התרחשות כזאת,
וגם למצב תודעתי שאדם שעומד מול התרחשות כזאת, ונחשף אליה.
איך לאט לאט זה הופך מתמונות קרועות שמונחות באיזה כאוס,
אחת ליד השנייה, לסוג מסוים של היגיון חדש.
על המערכת הזאת של תיאור הדברים
וההיחשפות להם בונה האל הזה עוד תהליך,
כלומר אתם שמים לב שיש כאן איזו מן צמה עבה של תהליכים,
אחת ההיחשפות אחר כך התוכן של ההיחשפות,
אחר כך תגובת האלוהים על הדבר הזה ועל זה, תגובת האדם.
תגובת האדם היא מעניינת מאוד.
האל בונה כאן תהליך שבו האדם לא ייאנח,
לא יבכה, לא יגיב, אלא יכיל, ישמור.
יהפוך את ההיחשפות לזוועה הזאת לדבר אחר.
כך הוא אומר "והתאפקת,
וחנקת בתוך גרונך את השאגה "וקברתה
במעמקי לבבך לפני התפרצה "וקפצת משם
ויצאת- והנה הארץ כמנהגה" כלומר,
ההתאפקות הזאת האיפוק הזה, וזהו מוטיב שהולך
ונצבר לאורך השיר והדבר הזה עתיד לצבור עוצמה גדולה.
והעוצמה הזאת תיכבש תהפוך
לאיזה מן יצור בתוך ההוויה האנושית הזאת.
והיצור הזה יהפוך לדבר שדומה לנחש.
כך הוא מפתח את זה בהמשך.
"והתאכזרתי אני אליך- ולא תגעה אתם בבכיה
"וכי תפרוץ שאגתך- אני בין שניך אמיתנה
"יחללו לבדם צרתם- ואתה אל תחללנה "תעמוד
הצרה לדורות- צרה לא נספדה "ודמעתך
אתה תאצר דמעה "בלתי שפוכה,
ובנית עליה מבצר ברזל וחומת נחושה "של חמת מוות,
שנאת שאול ומשטמה כבושה "ונאחזה בלבבך
וגדלה שם כפתן "במאורתו,וינקתם זה מזה ולא-תמצאו
מנוחה" ואז מה יעשה האדם עם הדבר הזה?
יגדל אותו, ואז הוא ישפוך אותו.
באיזו מן צורה?
"אתה תהרוס חומתו ובראש פתנים "אכזר לחפשי תשלחנו
ועל-עם עברתך וחמלתך ביום רעם "תצוונו".
זה השיר עצמו.
כלומר, אתה האדם.
זאת אומרת, אתה ראה בן אדם, אתה אדם זה הדיבור
של האל אל יחזקאל הנביא אתה ביום רעם, כלומר ביום פוגרום.
פוגרום זה רעם.
בעברית זה רעם.
ביום רעם, ביום עברתך וחמלתך ביום רעם תצוונו.
כלומר, כאן השיר מסמן את עצמו,
אבל השיר גם מובן כדוגמה להצטברות של
אנרגיה מתוך ההתבוננות בדבר הזה.
יש כאן קריאה לשינוי של תגובה.
לא במובן התכניתי כל כך של הוועדה ההיסטורית,
של אחד העם לדובנוב אלא בדרך פסיכולוגית יותר.
הקינה, ההספד והזעקה ששימשו את הקהילה היהודית לאורך הדורות,
כתגובה נכונה, לגיטימית, דתית, מחזורית לטראומה,
התגלו כדבר ובאיזשהו אופן מקטין את ערכו של האירוע,
הופך את הצרה לברת הספד, לניתנת
לטיפול תרבותי ומה שהוא בפירוש טוען כאן
זה שהדבר הזה אסור לו שיהפוך להיות דבר שניתן להגיב עליו,
בדרך מסורתית שתפרוק את האנרגיה שהוא יצר.
ושהאנרגיה הזאת מוכרחה להצטבר
למשהוא אחר שהוא קודם כל בבחינת זיכרון והחלה.
יש שהבינו את הכיוון הזה
של החינוך האלוהי,
שמתרחש כאן כאילו זאת קריאה להפיכת האנרגיה הזאת לאנרגיה
צבאית כלשהי ליצירית תנועות צבאיות או ליצירת כוח פוליטי,
אלא דברים שקשורים במערכת החיצונית לשיר והיא הפירוש ההיסטורי או המוסרי שעשו לשיר,
על כל פנים, ראו איך השיר הזה איננו עוסק בתיעוד בלבד,
התיעוד הוא רק חלק קטן ממנו, התיעוד הוא רק מנוף
ליצירת תהליך שבו השיר רוצה ליצור שורה של תהליכים,
שורה של תהליכים שהם מעבר לו ושהם מחוץ לו.
הדבר הזה הוא מהותי להבנת השיר הזה,
משום שהשיר הזה רוצה לחולל תהליך פוליטי
ותרבותי ונפשי הגדול הרבה יותר ממעגלה של השירה,
זאת הדוגמא הקיצונית והחזקה ביותר של השירה העברית בת הדור ההוא,
שבו השיר רוצה להיות ובעצם מתעקש להיות אירוע פוליטי,
לא פוליטי במובן הזה שהוא חלק ממשטר, אלא במובן הזה שהוא רוצה
ליצור תהליכים שמתרחשים לא בשירה ולא באמנות ולא בתחום האסתטיקה,
אלא בתחום המוסר והמעשים והחוויות הפרטיות האותנטיות של האנשים.
זאת היא מטרה שהיא בוודאי גדולה ואולי בלתי
אפשרית ואולי נשגבת ואולי מסוכנת עד אין קץ,
על כל פנים אלה המימדים שבהם ביאליק הולך במקום הזה, לא פחות מזה.
לא רק המצב האמונתי צריך להשתנות ולעבור ביקורת חדשה ושידוד מערכות,
אלא עולם של תגובות לצורה של התנהלות של חיים כמיעוט בתוך העולם.
הדבר שאני רוצה להתייחס אליו לסיום
הדיבור על 'בעיר ההרגה', הוא האפיזודה שעוסקת באונס,
באונס הנשים וזהו צד אחר לגמרי שנמצא בפואמה הזאת,
ברור לכל מי ששמע סיפורים על מלחמות בכלל,
מצור, כיבושים ובהקשר הזה גם פוגרומים,
שנשים היו מן הקורבנות העיקריים של אירועים כאלה.
נשים היו נאנסות.
ועד היום הן כך, נשים נאנסות במלחמות וגם
בפוגרומים הנשים הן חלק מן העיקר שסופג ומחזיק
בתוכו את ההרס שהתרחש בקהילה כולה.
והנה מי שקורא את הכתיבה המסורתית בתחום השירה,
וגם הרבה כתיבות מתועדות של הפוגרומים המסורתיים הגדולים האלה,
אותו חלק נשי של הגורל הזה איננו מסופר והוא למעשה מוכחש.
ובניגוד לכך ו'בעיר ההרגה', הבית שאולי
הוא החזק ביותר ואולי הוא המשפיע ביותר ואולי
הוא גם המזעזע ביותר, הוא הבית שמוקדש לאונס הנשים.
מי שקרא את התיעוד שביאליק התבסס עליו ונחשף
אליו כשהוא ביקר בקישינוב,
רואה שהוא בונה את התיאור הזה על
כמה תיאורים אותנטיים של נשים והוא שמר על המקור הזה.
אלא שהוא כותב אותם בדרך משלו ובונה סצנה מחרידה ביותר,
"וירדת משם ובאת אל תוך המרתפים האפלים,
"מקום נטמאו בנות עמך הכשרות בין הכלים,
"אשה אשה אחת, תחת שבעה שבעה ערלים,
"הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה,
"לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה,
"ובידך תמשש את הכסת המטונפת ואת הכר המאודם,
"מרבץ חזירי יער ומרבעת סוסי אדם "עם קרדום מטפטף דם רותח בידם.
וראה גם ראה, "באפלת אותה זווית,
תחת מדוכת מצה זו ומאחורי אותה חבית, "שכבו בעלים,
חתנים, אחים, הציצו מן החורים "בפרפר
גוויות קדושות תחת בשר חמורים,
"נחנקות בטומאתן ומעלעלות דם צווארן,
"וכחלק איש פת בגו חילק מתועב גוי בשרן
"שכבו בבושתן ויראו ולא נעו ולא זעו,
"ואת עיניהן לא ניקרו ומדעתם לא יצאו "ואולי
גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו "ריבונו של עולם, עשה נס ואלי הרעה לא תבוא.
"ואלה אשר חיו מטומאתן והקיצו מדמן
"והנה שוקצו כל חייהן ונטמא אור עולמן
"שיקוצי עולם, טומאת גוף ונפש,
"מבחוץ ומבפנים והגיחו בעליהן מחורם
"ורצו בית אלוהים וברכו על הניסים שם אל ישעם ומשגבם,
"והכהנים שבהם יצאו וישאלו את רבם, "'רבי!
אשתי מה היא?
מותרת או אסורה?' "והכל ישוב למנהגו, והכל יחזור לשורה".
[אין_קול]
Ознакомьтесь с нашим каталогом
Присоединяйтесь бесплатно и получайте персонализированные рекомендации, обновления и предложения.
Coursera делает лучшее в мире образование доступным каждому, предлагая онлайн-курсы от ведущих университетов и организаций.
© Coursera Inc., 2019 Все права защищены.
